הצעת אוגנדה היא שימוש מצוין בחיזוק הטענה שלכם, המתנגדים התנגדו להצעה ממקום רגשי ורוחני לארץ ישראל, הייתה בהם את הכמיהה הזאת וזה מראה את החשיבות שלהם להתיישב בארץ ולהיות ציונים והטענה שלכם תומכת בזאת. לגבי שימוש במקור "אני בסך הכל" הקישור לטענה פחות מתאים, הכותב טוען למעשה בשיר שהוא פחות מרגיש את הכמיהה לארץ וכל הזמן מזכיר את אבותיו שעמלו, עשו והרגישו את ההרגשה של הכמיהה והרגש, הוא אומר על עצמו שהוא לא עשה את הדברים הללו ומתייחס אל עצמו כמובן מאליו כאל "בסך הכל" בנוסף הוא משווה את עצמו לעומת אבותיו, אני לא רואה פה את ההקשר הכמיהתי לארץ ישראל כי הוא מציג בדיוק את ההרגשה ההפוכה ושדבר זה לא נוגע אליו כלל. התנך היא דוגמה מצויינת ומבוססת לקשור את הטענה שלכם, בתנך תמיד הייתה את ההרגשה של הכמיהה לארץ בחווית הקריאה ולעם ישראל תמיד הייתה את הזיקה הזאת להגיע לארץ, כל החוויות שעם ישראל עבר במצרים הובילו בסוף לכמיהה הגדולה הזו, וזה לא בא ממקום ציוני או היסטורי אלא פשוט ממקום נקי של רוחניות ורגש עמוק כלפי הארץ, השימוש שלכם בתנך מחזק את טענתכם ומראה בבהירות את הכמיהה לארץ ישראל.

התנ"ך, ספרו של העם היהודי, שהיה ונותר מקור הדעת וההשראה היהודי העיקרי עבור היהדות, מציג לכל אורכו את הקשר שבין אבות היהדות לארץ ישראל. הקשר מתחיל מציוויו של אברהם על ידי אותה ישות רוחנית, שכונתה "אלוהים", לעבור ממקום מגוריו לארץ ישראל, מבלי שידע שלשם דרכו מכוונת. ציווי זה התחיל את המסירות של העם היהודי לארץ ישראל. בהמשך, כאשר הובטחה ארץ ישראל לאברהם ולצאצאיו, דהיינו העם היהודי, לפי המסורת, נוצר קשר שאפשר לעם היהודי להתחבר באופן רומנטי לארץ ישראל, על ידי ההתרפקות על העבר המפואר, בו ארץ ישראל הייתה שייכת ומובטחת לעם היהודי, ובכך אפשר ליהודים שדגלו בציונות לטעון לזכות על ישיבה בארץ ישראל. עדות לכך שהמקורות היהודיים, ובראשם התנ"ך, סיפקו לציונות סיבה לזכות על אדמת ארץ ישראל, היא פולמוס אוגנדה. במהלך הקונגרס הציוני השישי, הועלתה הצעה להתיישב באוגנדה, ארץ בעלת משאבי טבע רבים ואקלים נוח. ההצעה עוררה התנגדות נרחבת בקרב הרוב המוחלט של התנועה הציונית, וגם אותם אנשים שצידדו בהצעה, כגון הרצל או נורדאו, טענו שאוגנדה תהיה "מקלט לילה" לעם היהודי, ושבסופו של דבר, הם יעלו לארץ ישראל כאשר הדבר יתאפשר. הסיבה היחידה של הציונים לרצות להקים בית מולדת בארץ ישראל, הייתה התנ"ך וההיסטוריה היהודית שהתבססה עליו – אוגנדה הייתה עדיפה על ישראל מבחינת משאבי הטבע והאקלים, אך הציונים העדיפו להתיישב בארץ ישראל, בגלל אותו קשר רוחני, אשר מקשר את היהודים החיים כיום עם האות המוזכרים בתנ"ך, שישבו בארץ ישראל. במבט דרך חיבורו של זלי גורביץ', "על המקום", ניתן להסתכל על הציונות כעל מובן מסוים של המקום הגדול, "הארץ", אשר שואף באופן מתמיד לשבת במקום הקטן, בישראל. הציונות היא אותו רעיון המקשר בין הקשר הרוחני של היהדות לישראל, המובע בתנ"ך, לבין הישיבה בארץ ישראל. במאמרו, הראה גורביץ שהמקום הגדול תמיד ישאף להגשמתו, לחפיפה בינו לבין המקום הקטן, להיווצרות של ילידיות במקום הקטן, אך לעולם לא יצליח בכך, מפני שב-"דילמת המקום הישראלית" המקום הגדול קודם למקום הקטן, ולכן הם לא יכולים לחפוף זה את זה. אם הציונות תצליח להגשים את מטרתה, ותגרום להעלאת כל היהודים לישראל ולהפיכתם, עם הזמן, לילידים, היא תחדל מלהתקיים, כמובן. אולם, משתחדל הציונות להתקיים, לא תהיה לעם היהודי עוד סיבה לגיטימית לישיבה בארץ ישראל, וכתוצאה מכך, תחדל הלגיטימציה של המדינה היהודית בארץ ישראל. לכן, הציונות לעולם לא תגשים את מטרתה, אליה היא כביכול צועדת. עקב כך, דווקא הירידה מהארץ חיונית לציונות, מפני שהיא זו שמעניקה לה את הזכות להמשיך ולהתקיים, וכתוצאה מכך, אדם שיורד מהארץ מסייע בכך לרעיון הציוני, וכתוצאה מכך הוא ספק יכול ספק חייב להגדיר את עצמו כציוני. גם אם אותם אנשים היורדים מן הארץ סבורים באותה עת שהם מעדיפים מקום אחר על פניה, תמיד הם יהיו קשורים אל הארץ, אל המקום הקטן, באמצעות אותו קשר רוחני, אותו רעיון היוצר את המקום הגדול. דוגמה טובה לכך ניתן לראות בשירו של שמעון אדף, "שדרות". בשירו, אדף מספר שבמשך עשרים שנה הוא לא אהב, אולי אפילו שנא, את עיר ילדותו, שדרות. הוא מסביר שלאחר עשרים שנה, הוא החל לאהוב את שדרות. זו עדיין אותה עיר שנואה, על כל פגמיה ומגבלותיה, אך כעת, ממרחק הזמן, הוא מתחיל לראותה בצורה חדשה. הוא נזכר בילדותו בעיר, בחוויות שחוה אז, וכעת, מזווית הראיה החדשה, הוא מתחיל לראות קשר שאינו מוחשי, מעין צליל שמחבר בין כל אותם פגמים ששנא כל־כך בעבר. ניתן לראות בכך מטאפורה לקשר הרוחני הלא־ניתן להגדרה שבין היהדות לארץ ישראל, הקשר שמקורו בסיפורי התנ"ך, שהוביל ליצירת התנועה הציונית. ניתן לראות בשיר משל לקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל. המספר הוא היהדות, או היהודי היורד מהארץ, ושדרות היא ארץ ישראל. כמו היהודים, גם המספר נשען על העבר ממרחק הזמן (20 שנה, 2000 שנה), על ישיבת האבות בארץ ישראל. למספר היורד משדרות יש סיבות רבות לשנוא את העיר המבודדת ודלת התשתיות, אך דווקא המאפיינים שגרמו לו בעבר לשנוא את העיר, הפגמים שלה, גורמים לו היום להיקשר אליה. לכן, לא רק שהיורדים מהארץ הכרחיים לציונות, הם אף מעצימים אותה – כל אותם דברים שגרמו להם לעזוב את הארץ מלכתחילה, הם שמעוררים כעת כמיהה עזה למקום הקטן, אותו עזבו. זהו אותו קשר רוחני, אשר יצר מלכתחילה את התנועה הציונית, ושכיום הכרחי להמשך קיומה ולהמשך קיומה של מדינת ישראל. עדות לכך שהשיר מתייחס לקשר הרוחני ניתן לראות בבחירת המילים שמזכירה מוטיבים תנכיים (גג העננים המוזכר בסמיכות ל-"קול המייה"). הדבר מדגיש את ההשפעה של הקשר הרוחני בין היהודים לבין ארץ ישראל על היחס לישראל. גם בתנ"ך, המקור התרבותי של היהדות, מוזכרת הירידה מהארץ, אך תמיד גם יש עלייה מחודשת, והירידה לרוב לא מוצגת בהקשר רע – האבות יורדים מהארץ לעתים תכופות (כמו בבראשית י"ב, למשל), אך הם תמיד חוזרים, בגלל הקשר הרוחני שלהם למקום הקטן­־גדול, לארץ ישראל.

על פי עמדת הקשר ההיסטורי לארץ ישראל אדם היורד מהארץ אינו נחשב ציוני.

כשעלתה הצעת אוגנדה- להעמיד לעם היהודי שטח בחסות בריטית להתיישבות במזרח אפריקה עם זכויות למנהל עצמי, בקונגרס השישי בבאזל היא נפלה בגלל דעת המתנגדים שראו בדעה זו בגידה בציונות וביהדות.

מתנגדי הצעת אוגנדה ראו את ההצעה להפריד בין ארץ ישראל והכמיהה שלנו אליה לבין מקום ההשתקעות של עמנו תגרום לנקודת שבר שאין ממנה חזרה.

בנוסף המתנגדים שהגדירו את עצמם כ"ארציים" האמינו שגורל הארץ חשוב מגורל העם, כלומר רעיון הציונות יכול להתקיים רק בארץ ישראל.

העמדה הזו רלוונטית לדילמה משום כשאדם יורד מהארץ ועדיין רואה עצמו כציוני הוא יוצא מנקודת הנחה שמדינה אחרת יכולה לשמש עבורו אלטרנטיבה לארץ ישראל, מה כשאמור לעיל לפי טיעוני מנגדי תוכנית אוגנדה אינו אפשרי.

במאמרו של עמוס עוז ( מתוך הספר באר התכלת העזה) הוא מציג עמדה דומה למתנגדי הצעת אוגנדה וטוען שמדינת ישראל יכולה להתקיים רק במקום אחד- ארץ ישראל.

הוא מדגיש שמבחינה היסטורית, גם במהלך שנות הגלות שבהן היהודים השתקעו במקומות שונים בעולם, הם המשיכו לראות בארץ ישראל בית ומקור שורשיהם, ושאפו לעלות אליה  וליישבה.

שירו של אריה סיון "אני בסך הכל" מדבר גם הוא על הקשר ההיסטורי לארץ ישראל.

בפסקת הסיום שלו:"יש באדמה הזאת, ולא בזכות אבות: עיני ששלושת אלפים ( אולי יותר) שנים עיצבו את צורתן, מושכות את אבקה של ארץ ישראל" הוא מציג תפיסה היסטורית ציונית חילונית. הוא טוען שהכמיהה לארץ ישראל בגלות הגיעה ממקום דתי ורוחני אבל במבט חיצוני לאחור על התקופה הארוכה של הכמיהה ניתן לראות אותה כעובדה היסטורית.

אריה סיון טוען שברגע שהגעגועים הופכים לנתון היסטורי גם בתור אדם חילוני הוא יכול להרגיש את המשיכה, הצורך והחובה לגור דווקא בארץ.

גם אם מסתכלים על התנ"ך בהיבט חילוני כמקור הסטורי ניתן לראות שלפיו העם היהודי יוכל להתקיים רק בארץ ישראל כעם. בכל תקופות המקרא, ארץ ישראל היא המקום שאליו שאפו ואף הגיעו. היא המקום היחיד ששימש כבית אמיתי לעם היהודי, עם שאין לו שום מקום ממשי אחר. משם הם גלו, לשם הם עלו, שם הם בנו פעמיים את הבית לאלהים. כשלא היו שם, התגעגעו ושאפו עד מאוד לחזור ולשוב לשם. דוגמה אחת היא כמובן יציאת מצרים. העם היהודי, שברח מהמצרים, התגבש כעם וקיבל עליו את התורה והחוקים שלו, עכשיו חוזר אל ארץ ישראל. למרות שכבר אין בעם את האנשים שחיו בארץ לפני יציאת מצרים, העם זוכר את דרכו, וצועד חזרה לארץ ישראל.