עמדת הקשר הרוחני-דתי טוענת שיש בקשר בין ארץ ישראל לעם ישראל יותר מאשר קשר בין עם לטריטוריה המדינית שבה הוא יושב ואף יותר מקשר היסטורי המבוסס על אירועים. על פי עמדת הקשר הרוחני-דתי, הקשר מבוסס על סיפורי המקרא ומושתת באמונות היסוד של הדת היהודית. לפי עמדה זו, ארץ ישראל היא הארץ אשר הובטחה לעם ישראל על ידי ה', ויש לנהוג בה בכבוד הראוי לה.
ספרות
עמדת הקשר הרוחני-דתי מובאת לידי ביטוי בשירו של נתן יונתן "לאן היינו הולכים" בשורותיו "נשאר לעמוד בצל שמורת ארץ אבות" ו"לאן היינו הולכים עכשיו".
בשורה הראשונה שציינתי, הקשר הרוחני-דתי מובא לידי ביטוי מכיוון שהשורה מדברת על כך שזוהי ארץ אבותינו, וכשם שהם היו פה לפני אלפי שנים, כך גם אנחנו נישאר פה עד סוף ימינו, וזוהי תמציתה ותכליתה של עמדת הקשר הרוחני-דתי.
בשורה השנייה, הקשר הרוחני-דתי מובא לידי ביטוי מכיוון שגם היא מדברת על כך שאם לא לפה, לארץ אבותינו, ארצו של העם היהודי לנצח נצחים, אין לנו לאן ללכת, שורה זו מבטאת גם היא את הקשר הרוחני-דתי הנצחי בין עם ישראל לארץ ישראל.
מחשבת ישראל
בהקדמה לספרו "מדינת היהודים", מציין הרצל ש"ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, לזכרה יחרד לב כל איש מאתנו ונפשותינו משתוקקות לשוב אליה". דברים אלה מתייחסים בבירור לקשר הרוחני-דתי שבין עם ישראל לארץ ישראל, מכיוון שהם מתייחסים לכך ש"נפשותינו משתוקקות לה" (קשר רוחני) ולכך שהיא "ארץ מולדת אבותינו" (קשר דתי).
במאמרו של עמוס עוז "לאומיות ומסורת", מצוין כי "לכאן נשאו היהודים את עיניהם בכל הדורות" וכי "לכאן זרמו התפילות והגעגועים", שתי אמירות שמתייחסות לכמיהה של העם היהודי לחזור לארץ הקודש שהבטיח ה' לאבותיו.
