כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים.
“לא יאמר לו ‘בכמה חפץ זה’ והוא אינו רוצה ליקח; אם היה בעל תשובה – לא יאמר לו ‘זכור מעשיך הראשונים'; אם הוא בן גרים – לא יאמר לו ‘זכור מעשה אבותיך’,שנאמר: ‘וגר לא תונה ולא תלחצנו’.”
“תנו רבנן: לא תונו איש את עמיתו – באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר ‘וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך’ – הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים ‘לא תונו איש את עמיתו’? באונאת דברים.”
“הא כיצד? אם היה בעל תשובה – אל יאמר לו ‘זכור מעשיך הראשונים’. אם היה בן גרים – אל יאמר לו ‘זכור מעשה אבותיך’. אם היה גר ובא ללמוד תורה – אל יאמר לו ‘פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?’. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו – אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב ‘הלא יראתך כסלתך, תקותך ותום דרכיך; זכר נא מי הוא נקי אבד’. אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו – לא יאמר להם ‘לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה’, ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב – נאמר בו ‘ויראת מא-לוהיך’.”
