ברית בין הבתרים. ההבטחה הגדולה. ספירת כוכבי מרום. אמונה וצדקה. פרק של התגלות, הבטחת הזרע והארץ, דרמה גדולה וחוויה דתית מכוננת. והנה בתוך ההבטחות הגדולות "מנהר מצרים" ועד "נהר פרת" מופיעה נבואה קשה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג). למה? למה לא מתממשת ההבטחה מיידית? וכי מי ראוי לה יותר מאברהם?
על כך עונה הכתוב במילים " כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (טו, טז). כלומר, יעברו עוד ארבע מאות שנה עד אשר יוכלו בני בניו של אברהם לממש את ההבטחה. מהו עוון האמורי? לכך ניתנו פרשנויות שונות (משחיתות מוסרית ועד התנכלות לבני ישראל), אולם אינני רוצה להתעכב על שאלה זו. אני מבקשת להדגיש את העיקרון הנלמד מדחיית מימוש הבטחת הארץ.
גם במחוזותינו יש המדברים על הבטחת הארץ וקוראים למימושה המלא כאן ועכשיו! אולם להבנתי, בא הכתוב ללמדנו כי לא פחות חשוב לזכור – שלא בכל סיטואציה היסטורית ניתן לממש עד כלות את ההבטחה. לעתים, עלינו ללמוד להסתפק במימוש חלקי של חלום שיבת ציון, במימוש ההבטחה "בקטנה" כי במרחב הגאו-פוליטי יש גורמים נוספים. יש שההצטמצמות באה לידי ביטוי בדחייה הזמנית, ויש פעמים שההצטמצמות באה לידי ביטוי בחלוקת המרחב ודחיית חלום הארץ השלמה.
