להתחברות

מקורות

לאן היינו הולכים

מה שמעציב זה לא שהארץ משתנה

שפצעי המחצבות קרועים,

הלוא אין דבר שאי אפשר לרמות בצבעים

אלא שאצלינו האויר אוזל

ולא נמריא להרים.

נשאר לעמוד בצל שמורת ארץ אבות

תועים בין אלוני בכות לדיונות זהובות

ועז קטנה שנתנה לנו מחלבה ומצמרה

וברגליה הרזות חתרה לנו דרך בחולות

אל צל החרוב

ולולא התעקשה

אנה אז היינו באים

לאן היינו הולכים עכשיו.

 

פרשנות תלמידים


ניצן גליק – 
בשירו של נתן יונתן אופי המקום המוצג בשיר הוא המקום כמקום שצריך לשאוף לראות ולהתייחס אליו יותר כ"מקום הגדול" ורק אז יוכל להתחזק גם כ"מקום הקטן".

הוא פותח את שירו באמרה שמה מעציב אותו הוא לא הפגיעה במקום הקטן, הפיזי- בהריסת הנוף על ידי המחצבות ובכך שהארץ משנה פניה תוך כדי פגיעה בנוף היפה והנוסטלגי. הוא טוען שמראה חיצוני של ארץ ניתן לזייף בצבעים וגורם לקונוטציה שלילית למעשה כשהוא משתמש במילה רמייה, מתכוון אולי לפארקים המעוצבים ולשמורות הטבע ההולכות וקטנות.

לאחר מכן הוא פותח במילה "אלא" ועובר לתאר את מה שכן מעציב אותו.

הוא מספר על הדור שנמצא בארץ ישראל היום ושואל איך דור שהאוויר שהוא נושם במישור דליל ימצא בעצמו כוחות לטפס להרים. דרך דימויים שונים הוא מספר על דור שלא שואף לחדשנות ומקבל על עצמו את המצב הקיים, הוא אומנם מנסה לשפר אותו אבל מתוך הסתכלות שרואה את המקום הקטן בלבד- כלומר שיפור חיצוני אסתטי וגם זאת הוא עושה מתוך מקום של זיוף.

נוכל לבחור באפשרות הראשונה, להתחבר אליה דרך ההיסטוריה, דרך הרעיון העומד בבסיסה והכמיהה שלנו אליה במשך אלפי שנים- לתעות בין אלוני בכות. משפט זה מעלה אסוציאציה קודרת, מפחידה של אובדן ( אולי גם מתייחסת למחיר הכבד שאנחנו משלמים על הבחירה להתיישב דווקא פה- הסכסוך עם העמים השכנים, בלי ידיעת המטרה לא נוכל לתת צידוק מוסרי לדרך ).  

אך האפשרות השנייה מפתה, להמשיך ולראות בה "מקום קטן" בלבד- לתעות בין דיונות זהובות, משפט שבניגוד לקודם האסוציאציה שלו היא של חופש ומרחבים. חלום כייפי וקליל בחופים ללא דאגות.

סוגיות קשורות

מקורות אחרונים באתר