כשהבטיח ה' לאברם שבניו ירבו ככוכבי השמים, הייתה תגובתו: "וְהֶאֱמִן בַּה'" (בראשית טו, ו).
כשהבטיח ה' לאברם את ירושת הארץ הזאת, שאל אברהם: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (טו, ח).
התגובה הראשונה היא תגובה של מאמין. התגובה השנייה היא תגובה של ספקן.
חז"ל קבעו: גם אם הספק נבע ממניעים כשרים וטהורים, לא מחוסר אמון בה', אלא מחשש שמא לא יהיו בניו ראויים לה – הספק פגם באמונה.
יש אומרים שברית בין הבתרים באה בשל הטלת הספק הזאת.
הברית היא ההתחייבות הא-לוהית לקיום ההבטחה.
אבל היא כללה גם גזֵרה, מחיר הטלת הספק: "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (טו, יג).
הרפיון באמונת ירושת הארץ, נצרב בתודעתו של עם ישראל בראשית הבטחתה, ועונשו של הרפיון הזה נקבע לדורות, בברית בין הבתרים.
ארבעים שנה של נדודים במדבר נגזרו על דור יוצאי מצרים מפני שהמרגלים לא האמינו, והטילו מורך בלב כל העם. כך היה גם בימי שיבת ציון וכך גם בעת החדשה, בעידן הציוני. עד שגזרות "ועינו אותם" לא אילצו את שרידי החרב להימלט מן הגלות, המוני בית ישראל לא האמינו לחזון התחייה של ארץ ישראל ולא מיהרו לעלות.
אילו מחירים עוד נשלם על הספק ועל חוסר הביטחון באפשרות קיומה של ההבטחה האלוהית העתיקה לירושת הארץ בידי בניו של אברהם? או: כיצד סוף סוף נתקן את התקלה הזאת, ובמקום לשאול "במה אדע", נגיב גם להבטחת הארץ ב"והאמין בה'"?